מדוע אמר ישוע שאינו יודע את השעה? התשובה טמונה בחתונה

---

---

רק האב יודע את השעה: מה החתונה היהודית מלמדת אותנו על האדון ישוע

תקציר

אולי שאלת את זה בעצמך: "אם ישוע הוא אלוהים, למה הוא לא ידע מתי תבוא השעה?" בבשורה אומר האדון ישוע שרק האב יודע את היום ואת השעה (מרקוס 13:32). גם הקוראן אומר שידיעת השעה היא אצל אלוהים בלבד (סורה 7:187). אז בנקודה הזאת אנחנו מסכימים. אבל למה בדיוק התכוון האדון ישוע?

זו שאלה כנה, והיא ראויה לתשובה כנה. במאמר הזה איננו קוראים את הפסוק לבדו, אלא בתוך הסיפור הגדול שהאדון ישוע עצמו מספר: סיפורו של חתן שבא לקחת את כלתו. צעד אחר צעד נלך בעקבות החתונה כפי שהוכנה בישראל: המוהר, הכוס, הטבילה, בית האב, הערבון, השופר והמשתה.

ואז רואים דבר יפה. הפסוק שמשמש כדי להקטין את האדון ישוע מראה דווקא כמה גדולה אהבתו וכמה בשלמות הוא הולך אחר רצון האב.

פסוק בלי הקשר הופך לנשק. פסוק בתוך הקשרו הופך לחלון.

הסבר מעמיק

1. הטענה

נקשיב תחילה היטב למה שנאמר. על הר הזיתים מדבר האדון ישוע על קץ העידן הזה ועל שובו. ואז הוא אומר:

מרקוס 13:32
"ואת היום ההוא והשעה ההיא אין איש יודע, גם לא המלאכים אשר בשמים וגם לא הבן, בלתי האב לבדו."

גם במתי 24:36 מופיעה אותה אמירה. ההיגיון של מוסלמים רבים פשוט: אלוהים יודע הכול. הבן לא ידע את זה. לכן הבן אינו אלוהי, אלא רק נביא.

מעניין שהקוראן עצמו אומר גם הוא שרק אלוהים יודע את השעה (סורה 7:187). בנקודה הזאת נוצרים ומוסלמים מסכימים: מועד הקץ נתון בידי אלוהים. השאלה היחידה היא מה פירוש הדבר שהאדון ישוע אומר שהאב הוא היודע. כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בתמונה שהוא משתמש בה שוב ושוב.

---

2. האדון ישוע קורא לעצמו החתן

לא במקרה מדבר האדון ישוע על חתונה. זו אחת התמונות הקבועות שלו. כששואלים אותו מדוע תלמידיו אינם צמים, הוא עונה:

מתי 9:15
"היוכלו בני החופה להתאבל בעוד החתן עמהם? אך יבואו ימים ולוקח החתן מאתם, ואז יצומו."

גם יוחנן המטביל קורא לו כך: "אשר לו הכלה הוא החתן" (יוחנן 3:29). פאולוס כותב לקהילה בקורינתוס: "כי אירשתי אתכם לאיש אחד, להעמיד בתולה טהורה לפני המשיח" (קורינתים ב 11:2). והספר האחרון בכתבי הקודש מסתיים בחתונת השה (חזון יוחנן 19:7-9).

התמונה הזאת אינה חדשה. כבר בתנ"ך מדבר אלוהים על בריתו עם ישראל כעל נישואין:

הושע 2:21
"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם."

(בתרגומים רבים זהו הושע 2:19.) מי שמכיר את הרקע היהודי שומע אפוא בדברי האדון ישוע סיפור שלם מהדהד. בואו נלך בעקבות הסיפור הזה צעד אחר צעד.

סדר החתונה היהודית

---

3. המוהר: שולם בחייו

בישראל הקדומה החלו נישואין בהסכם בין שתי משפחות. החתן שילם מוהר למשפחת הכלה. אפשר לקרוא על כך בבראשית 34:12, שמות 22:15-16 ושמואל א 18:25. המוהר הראה כמה הכלה יקרה. הרי המשפחה איבדה בת שעזרה במשק הבית.

מה שילם האדון ישוע בעבור כלתו? לא כסף ולא זהב, אלא את עצמו:

פטרוס א 1:18-19
"…בדעתכם כי לא בדברים נפסדים, בכסף או בזהב, נפדיתם מדרככם ההבל אשר נחלתם מאבותיכם, כי אם בדם יקר כדם שה תמים ובלי מום, הוא המשיח."

פאולוס אומר זאת בקיצור עוד יותר: "כי נקנים אתם במחיר" (קורינתים א 6:20). ובאפסים 5:25 אנו קוראים שהמשיח אהב את הקהילה ומסר את עצמו בעדה.

היה גם דבר שהכלה הביאה עמה: הנדוניה שלה. ומה אנחנו מביאים? שום דבר מלבד חיינו, שאנו נותנים לו (רומים 12:1). הוא נותן הכול, ואנחנו נותנים את עצמנו.

המוהר אומר כמה הכלה יקרה. הצלב אומר כמה אתה יקר לו.

---

4. כוס הברית

ברגע שהמוהר שולם, בני הזוג היו מאורסים באופן רשמי. האירוסין האלה נקראים בעברית אירוסין או קידושין, כלומר "מופרש" או "מקודש". זו הייתה יותר מהבטחה. מאותו רגע בני הזוג היו שייכים זה לזה, אף שעדיין לא גרו יחד. הברית נחתמה בכוס יין.

הבה נתבונן עכשיו בערב האחרון של האדון ישוע עם תלמידיו:

לוקס 22:20
"הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי הנשפך בעדכם."

המילה היוונית המופיעה כאן, דיאתֵקֵה (diathēkē), פירושה "ברית" (יש תרגומים ישנים שמתרגמים אותה "צוואה"). לכן אומר מתי 26:28: "כי זה הוא דמי, דם הברית החדשה." האדון ישוע אינו אומר אפוא: "זו רק מזכרת." הוא אומר: זו הברית. מי ששותה מן הכוס הזאת אומר לו "כן". הכוס מסמלת את חייו, הנשפכים בעד הכלה. כעבור שעות ספורות זה קרה פשוטו כמשמעו על הצלב.

לכן סעודת האדון אינה טקס תלוש. זו כוס אירוסין. בכל פעם שהקהילה שותה ממנה, היא מכריזה על מותו "עד כי יבוא" (קורינתים א 11:26). כך שבכוס עצמה כבר טמונה ההבטחה שהחתן ישוב.

---

5. הטבילה: טהרה והתחלה חדשה

לפני החתונה נטבלה הכלה במקווה, מקווה טהרה פולחני. היא טבלה כולה במים. הדבר סימל טהרה והתחלה חדשה: המצב הישן נשאר מאחוריה, וחיים חדשים התחילו.

פאולוס משתמש כמעט בדיוק בתמונה הזאת:

אפסים 5:25-27
"…כאשר גם המשיח אהב את הקהלה וימסור את נפשו בעדה, לקדשה ולטהרה ברחיצת המים על ידי הדבר, להעמיד לו את הקהלה בתפארתה, אין בה כתם וקמט וכל דבר כאלה, כי אם להיותה קדושה ותמימה."

כאן אתה רואה את הטבילה. מי שנטבל יורד אל תוך המים ומשאיר מאחור את החיים הישנים. מי שעולה מן המים שייך לחתן (רומים 6:3-4). המים עצמם אינם מטהרים איש. הם אות פומבי לכך שאתה שייך לו ושהוא מטהר אותך.

---

6. החתן הולך להכין מקום

אחרי האירוסין החתן הלך. הוא חזר לבית אביו. שם הכין מקום לכלתו, כי היא עתידה לבוא לגור עמו בבית אביו. התקופה הזאת יכלה להימשך זמן רב. הכלה חיכתה והכינה את עצמה.

בערב שלפני מותו אומר האדון ישוע לתלמידיו:

יוחנן 14:2-3
"בבית אבי מעונות רבים, ואם לא כן הלא הגדתי לכם, כי הנני הולך להכין לכם מקום. ואם אלך והכינותי לכם מקום, אשוב ואקח אתכם אליי, למען תהיו גם אתם באשר אני שם."

שים לב לכל חלק: הוא הולך. הוא הולך לבית אביו. הוא מכין מקום. הוא שב. הוא לוקח את הכלה עמו. זה בדיוק סדר החתונה היהודית. תלמידיו ודאי זיהו זאת.

---

7. הערבון: רוח הקודש

באירוסין שבכתבי הקודש קיבלה הכלה מתנות. כאשר בא עבד אברהם לבקש את רבקה לאישה ליצחק, נתן לה כלי כסף וכלי זהב ובגדים (בראשית 24:53). המתנות האלה היו ערבון גלוי: הוכחה שההסכם עומד בתוקפו. כולם יכלו לראות שהיא מאורסת. היא לא נשארה בידיים ריקות.

גם האדון ישוע מבטיח לתלמידיו דבר מה לפני שהוא הולך:

יוחנן 14:16 ו-18
"ואני אשאל מאת האב ויתן לכם מנחם אחר להיות עמכם לעולם. (…) לא אעזבכם יתומים, אבוא אליכם."

ופאולוס משתמש ממש במילה "ערבון":

אפסים 1:13-14
"…ובו גם האמנתם ונחתמתם ברוח הקודש אשר הובטחתם, אשר הוא ערבון נחלתנו לפדות את הקניין, לתהלת כבודו."

המילה היוונית שמופיעה כאן, אַרַבּוֹן (arrabōn), פירושה מקדמה או משכון, והיא עצמה שאולה מן המילה העברית "ערבון" (בראשית 38:17). ביוונית מאוחרת היא שימשה אפילו לטבעת אירוסין. רוח הקודש היא אפוא הערובה לכך שהחתן ישוב. היא מנחמת את הכלה, נותנת לה כוח ומזכירה לה למי היא שייכת (ראו גם קורינתים ב 1:22).

---

8. עדי הברית

אירוסין בישראל לא נעשו בסתר. היו עדים. בתורת משה כתוב: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים 19:15).

גם אצל האדון ישוע יש עדים. בטבילתו מדבר האב מן השמים: "זה בני ידידי אשר רציתי בו" (מתי 3:17). האדון ישוע אומר שרוח האמת תעיד עליו (יוחנן 15:26). והרוח מעידה בלבנו שאנחנו ילדי אלוהים (רומים 8:16).

הברית בין החתן לכלתו היא אפוא פומבית, מאושרת ובטוחה. איש אינו יכול לומר שזה היה הסכם מעורפל.

---

9. רק האב יודע את השעה

עכשיו אנחנו מגיעים אל הפסוק שבו הכול נסוב. תחילה שאלה: מי עורך את החתונה בכתבי הקודש? האדון ישוע עצמו נותן את התשובה, במשל:

מתי 22:2-4
"דומה מלכות השמים לאיש מלך אשר עשה משתה חתונה לבנו, וישלח את עבדיו לקרוא את הקרואים אל החתונה. (…) הנה ערכתי את סעודתי (…) והכול מוכן, באו אל החתונה."

לא הבן עורך את החתונה, אלא האב. הוא מכין את המשתה. הוא אומר מתי הכול מוכן. הוא שולח את ההזמנה. זה מתאים לאופן שבו נקבעו נישואין בישראל: זה היה עניינו של האב. אברהם דואג לכלה לבנו יצחק ושולח את עבדו לדרכו (בראשית 24:1-4), ואלוהים אומר לגולים: "וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים" (ירמיהו 29:6).

דמיין עכשיו שמישהו שואל את הבן שבמשל: "מתי החתונה?" התשובה הכנה תהיה: "את זה קובע אבי."

ושמע שוב את דברי האדון ישוע: את היום ההוא והשעה ההיא אין איש יודע, וגם לא הבן, בלתי האב לבדו. באוזני תלמידיו היהודים זה לא נשמע כחולשה. זה נשמע כשפת חתונה. הבן ממתין לאות מאביו.

אחרי תחייתו אומר האדון ישוע אותו דבר, אבל הפעם במילה "ממשלה" (סמכות):

מעשי השליחים 1:7
"לא לכם לדעת את העתים ואת הזמנים אשר שם האב בממשלתו."

אין זה עניין של ידיעה בראש ובראשונה, אלא של מי קובע את המועד. וזה האב. כך מדבר האדון ישוע תמיד על אביו: "לא יוכל הבן לעשות דבר מעצמו, בלתי אם יראה את האב עושה" (יוחנן 5:19), ו"כי אבי גדול ממני" (יוחנן 14:28).

הבן הממתין לאביו אינו בן שחסר בו דבר. הוא בן הצייתן בשלמות.

---

10. אם כן, מה פירוש "וגם לא הבן"?

עלינו להיות ישרים עם הכתוב. הוא אינו אומר רק שהאב קובע את המועד, אלא גם שהבן לא ידע אותו. אסור לנו לטשטש זאת. מה אפשר לומר על כך?

הוא דיבר כבן שהשפיל את עצמו

האדון ישוע אמר את הדברים האלה כשהיה עלי אדמות, בתקופת השפלתו. הוא עצמו ידע היטב מאין בא. בערב האחרון הוא מתפלל:

יוחנן 17:5
"ועתה אבי, כבדני אתה אצלך בכבוד אשר היה לי עמך בטרם היות העולם."

שום נביא אינו יכול להתפלל כך. לאדון ישוע היה כבוד אצל האב עוד לפני שהיה עולם. אבל את הכבוד הזה הניח בצד לזמן מה. פאולוס מתאר זאת כך:

פיליפים 2:6-8
"…אשר בהיותו בדמות אלוהים לא חשב לשלל היותו שווה לאלוהים, כי אם הריק את נפשו ויקח דמות עבד ויהי בדמות אדם, ובתוארו נמצא כאדם השפיל את נפשו ויהי נשמע עד למוות, עד מות הצלב."

באותה תקופה חי בתלות מלאה באב. הוא הלך וגדל "בחכמה" (לוקס 2:52). הוא דיבר רק את מה שהאב נתן לו (יוחנן 12:49). העובדה שלא ידע את השעה מתאימה לתמונה הזאת של בן שמקבל הכול ואינו לוקח דבר לעצמו.

אחר כך נתן לו האב את ההתגלות

הסיפור אינו נעצר במרקוס 13. אחרי תחייתו והתרוממותו אנו רואים דבר אחר:

חזון יוחנן 1:1
"חזון ישוע המשיח אשר נתן לו האלוהים להראות לעבדיו את אשר היה יהיה במהרה…"

האב הוא המקור. הוא נותן. הבן מקבל ומודיע. כך בדיוק מדברים כתבי הקודש בכל מקום על האב ועל הבן: האב כמקור הבלתי נראה, והאדון ישוע כהתגלותו הנראית והשלמה. בו "צפונים כל אוצרות החכמה והדעת" (קולוסים 2:3).

מה שאין זה אומר

אין זה אומר שהאדון ישוע הוא "רק" נביא. שום נביא מעולם לא אמר: "הרואה אותי ראה את האב" (יוחנן 14:9). שום נביא לא אמר שהוא עצמו ישוב לשפוט את העולם (מתי 25:31-32). ושים לב: באותו פסוק עצמו מציב האדון ישוע את עצמו מעל המלאכים. "אין איש, גם לא המלאכים, וגם לא הבן." הוא אינו קורא לעצמו אחד מבני האדם או אחד מן המלאכים. הוא קורא לעצמו הבן, לצד האב.

---

11. פתאום: הצעקה והשופר

כשהאב נתן את האות, יצא החתן לא פעם לדרכו בלילה. רעיו הלכו לפניו והכריזו על בואו. נשמע קול שופר, קרן איל. הכלה לא ידעה בדיוק מתי זה יקרה, ולכן הייתה צריכה להיות מוכנה תמיד, ושמן בנרה.

זה בדיוק המשל על עשר הבתולות:

מתי 25:6
"ויהי בחצות הלילה ותהי צעקה: הנה החתן בא, צאינה לקראתו!"

והלקח שהאדון ישוע קושר לכך: "על כן שקדו, כי לא ידעתם את היום ואת השעה אשר יבוא בה בן האדם" (מתי 25:13). פאולוס מתאר כיצד זה יקרה:

תסלוניקים א 4:16-17
"כי האדון בעצמו ירד מן השמים בתרועה, בקול שר המלאכים ובשופר אלוהים. (…) וכן נהיה עם האדון תמיד."

הצעקה, השופר, הכלה הנלקחת: הכול שפת חתונה.

---

12. סעודת החתונה בבית האב

אחר כך הובאה הכלה אל בית האב. שם החל משתה החתונה, עם אוכל, יין, מוזיקה ושמחה. משתה כזה יכול היה להימשך שבוע שלם (ראו בראשית 29:27 ושופטים 14:12).

בסעודה האחרונה אומר האדון ישוע דבר שקל להחמיץ בלי הרקע הזה:

מתי 26:29
"ואני אומר לכם כי מעתה לא אשתה עוד מפרי הגפן הזה עד היום ההוא אשר אשתה אותו חדש עמכם במלכות אבי."

החתן אינו שותה עוד עד המשתה. הוא שומר את הכוס הבאה לחתונה. וכתבי הקודש מסתיימים בהזמנה הזאת:

חזון יוחנן 19:9
"אשרי הקרואים אל סעודת חתונת השה."

---

13. בנוי על דברי האדון ישוע

כל התמונה הזאת אינה סיפור שבני אדם המציאו מאוחר יותר. כל שלב נמצא בכתבי הקודש, והשלבים החשובים ביותר יוצאים מפי האדון ישוע עצמו:

• הוא קורא לעצמו החתן (מתי 9:15).
• הוא קורא לדמו דם הברית החדשה (מתי 26:28).
• הוא הולך להכין מקום בבית אביו (יוחנן 14:2).
• הוא מבטיח לשלוח את המנחם (יוחנן 14:16).
• הוא מספר שהאב עורך את החתונה לבנו (מתי 22:2).
• הוא אומר שהאב קובע את המועד (מעשי השליחים 1:7).
• הוא מבטיח לשוב ולקחת אותנו עמו (יוחנן 14:3).

הרקע היהודי מחיה את התמונה. אבל היסוד הוא כתבי הקודש, ולכן הסיפור הזה עומד איתן.

---

שאלות ותשובות

האם האדון ישוע באמת לא ידע מתי ישוב?

כך כתוב במרקוס 13:32, ואין לנו צורך לתרץ זאת. הוא אמר זאת כשהשפיל את עצמו וחי בתלות מלאה באב (פיליפים 2:7). אחרי התרוממותו נתן לו האב את ההתגלות על הדברים העתידים לבוא (חזון יוחנן 1:1).

האם הפסוק הזה מוכיח שהאדון ישוע הוא רק נביא?

לא. באותו פסוק הוא מציב את עצמו מעל המלאכים וקורא לעצמו "הבן" לצד האב. באותו פרק הוא אומר שהוא עצמו ישוב בגבורה רבה ובכבוד (מרקוס 13:26). שום נביא אינו אומר זאת על עצמו.

מדוע הוא אומר שרק האב יודע?

מפני שהאב הוא המקור והוא הקובע את המועד (מעשי השליחים 1:7). בשפת החתונה: הבן הולך לקחת את כלתו ברגע שבו האב אומר: "הגיעה העת."

מהו המוהר ששילם האדון ישוע?

חייו שלו ודמו על הצלב (פטרוס א 1:18-19; אפסים 5:25).

מהו הערבון שיש לכלה עכשיו?

רוח הקודש. היא ההוכחה שאנחנו שייכים לחתן ושהוא ישוב (אפסים 1:13-14).

מה זה אומר לי היום?

חיה ככלה ממתינה: נאמן, טהור ומוכן. לא בפחד, אלא בציפייה. אינך יודע את השעה, אבל אתה יודע מי בא.

---

מחשבה לסיום

הפסוק "רק האב יודע את השעה" משמש לא פעם כדי להקטין את האדון ישוע. אבל מי שקורא אותו בהקשרו רואה חתן ששילם את המחיר הגבוה ביותר, נתן את כוס הברית, השאיר את רוחו כערבון ועכשיו מכין מקום בבית אביו. הוא ממתין רק לדבר אביו.

ההקשר הוא הכול. וככל שתעמיק בכתבי הקודש, תגלה יותר כמה הוא אוהב אותך.

החתן בא. רק האב יודע את השעה.
אבל אתה כבר יכול לדעת היום שהוא בא בשבילך.

 

חזון יוחנן 22:17
"והרוח והכלה אומרים: בוא!"

 

פסוקי התנ"ך מובאים מן המקור העברי; פסוקי הברית החדשה לפי תרגום דליטש.

 

קראו את מרקוס 13:32 בתרגומים שונים ובטקסט המקורי באתר BibleHub.