מדוע האדון ישוע לא לימד את השילוש.
תקציר מעמיק:
מיהו האלוהים? שאלה זו היא היסוד של האמונה המקראית. מי שרוצה לבסס את אמונתו על כתבי הקודש צריך להתחיל במה שאלוהים עצמו גילה, ובתורתו של האדון ישוע, אשר האב שלח אותו אל העולם. שום מסורת כנסייתית, נוסחה תאולוגית או סמכות אנושית אינה יכולה לקבוע מה עלינו להאמין על אלוהים, אם הדבר אינו מוכח בבירור מן הכתובים.
הטענה המרכזית של מאמר זה ברורה: האדון ישוע לא לימד את תלמידיו את השילוש כעיקר אמונה. הוא הכריז על האל האחד, אישר את וידוי האמונה של ישראל וגילה את האב. ביוחנן 17:3 הוא קורא לאב האלוהים האמיתי היחיד, ולעצמו – זה שהאב שלח. אם השילוש הוא באמת אמת הכרחית על זהותו של אלוהים, יש להראות היכן האדון ישוע לימד אותו במפורש.
ההבחנה בין האב לבין האדון ישוע עוברת לאורך כל הכתובים. האב שולח ונותן סמכות; האדון ישוע מציית וממלא את שליחותו כמשיח. גם פאולוס מדבר על אל אחד, האב, ועל אדון אחד, ישוע המשיח. אין בכך כדי לגרוע ממעמדו הייחודי, השמימי והנעלה של האדון ישוע. הכתובים מתארים את הרוח כרוחו של אלוהים עצמו, שבאמצעותה הוא פועל ומגשים את רצונו. נבחן גם ביושר את הפסוקים שתומכי השילוש מצטטים לעתים הקרובות ביותר.
התורה הפורמלית של השילוש התגבשה בהדרגה במהלך המאות הראשונות ונקבעה בידי ועידות כנסייתיות. אין בכך כדי להפוך אותה לשגויה באופן אוטומטי, אך הסכמת הכנסייה אינה תחליף לביסוס מקראי. לכן מאמר זה הוא גם קריאה להעמיד את סמכותו של האדון ישוע מעל המסורות האנושיות.
מסקנתנו: איננו מקבלים את השילוש כתורה שהאדון ישוע לימד. האב הוא האלוהים האמיתי היחיד, האדון ישוע הוא המשיח ששלח, ורוח אלוהים פועלת בהתאם לרצונו. לא שיטה כנסייתית קובעת כיצד אנו קוראים את הכתובים; הכתובים הם שקובעים איזו תורה מותר לנו לקבל.
האדון ישוע בא כדי להודיע לנו את האב. לכן אנו בוחנים כל תורה על אלוהים לאור דבריו ולאור עדות הכתובים.
הסבר מעמיק
1. מבוא: מי קובע מה עלינו להאמין על אלוהים?
מאמינים רבים למדו שאלוהים הוא ישות אחת המורכבת משלוש אישיויות שוות: האב, הבן ורוח הקודש. תורה זו מוצגת בדרך כלל כאילו האדון ישוע לימד אותה בעצמו והשליחים מסרו אותה הלאה כתורה מבוססת. אבל היכן נמצא את הלימוד המפורש הזה בדבריו של האדון ישוע עצמו?
עלינו להבחין בין מה שהכתובים אומרים באמת לבין מה שתאולוגים מאוחרים הסיקו מהם. תורה אינה הופכת למקראית רק משום שכנסיות לימדו אותה במשך מאות שנים, וגם נוסח אמונה אנושי אינו מקבל סמכות אלוהית רק משום שוועידה כלשהי העלתה אותו על הכתב.
לכן נקודת המוצא שלנו פשוטה: הכתובים הם אמת המידה. איננו מתחילים במסורות, בהגדרות פילוסופיות או בנוסחי אמונה מאוחרים, אלא בדבר אלוהים ובעדותם של האדון ישוע ושליחיו.
אסור לנו להתחיל בתורה מסוימת ואחר כך לחפש אותה בכתובים.
עלינו להתחיל במה שהכתובים מלמדים באמת.
2. אלוהים אחד: הווידוי היסודי של ישראל
ההתגלות המקראית אינה פותחת בהסבר על שלוש אישיויות אלוהיות. אמונת ישראל פותחת בהכרזה שאלוהים אחד. זהו הרקע שעל פיו עלינו להבין את תורתו של האדון ישוע.
דברים ו׳:4 (נוסח המסורה)
״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.״
אין זו הערה שולית שנועדה להתחלף מאוחר יותר בתפיסה מסובכת יותר של אלוהים. זהו לב אמונתו של ישראל. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב הוא האל האחד, והנביאים קראו לישראל שוב ושוב לשוב אליו.
האדון ישוע אישר את הווידוי הזה במפורש כאשר נשאל מהי הראשונה בכל המצוות.
מרקוס 12:29 (תרגום דליטש)
״ויען ישוע: ראשית כל המצוות: שמע ישראל, יהוה אלוהינו יהוה אחד.״
האדון ישוע לא ניצל את ההזדמנות הזו כדי להציג תורה על שלוש אישיויות שוות. הוא הפנה את שומעיו אל האל האחד ומיקם את תורתו בתוך כתבי הקודש של ישראל.
מי שמאמין בשילוש עשוי להשיב שלפי הבנתו השילוש מתיישב עם האמונה באל אחד. אך בכך עדיין לא הוכח שהאדון ישוע לימד את התורה הזו בעצמו. הסבר מאוחר של אחדות האל אינו יכול, בלי הוכחה, להיחשב כתורתו המקורית של המשיח.
3. האב הוא האלוהים האמיתי היחיד
אחת האמירות החשובות ביותר של האדון ישוע מופיעה בתפילתו אל האב. בה הוא מותח קו ברור בין האב, שהוא מכנה האלוהים האמיתי היחיד, לבין עצמו – זה שהאב שלח.
יוחנן 17:3 (תרגום דליטש)
״וזאת היא חיי העולם: לדעת אותך, כי אתה לבדך אלוהי האמת,
ואת אשר שלחת, ישוע המשיח.״
שימו לב למה שכתוב כאן. האב הוא האלוהים האמיתי היחיד; האדון ישוע הוא זה ששלח. כאשר האדון ישוע מתאר את חיי העולם, הוא אינו מדבר על הכרת שילוש, אלא על הכרת האב ושליחו.
דברים נוספים שלו מאשרים את ההבחנה הזו. ״כי אבי גדול ממני,״ אומר האדון ישוע ביוחנן 14:28. והוא מצהיר שאינו פועל מכוח סמכותו שלו:
יוחנן 5:30 (תרגום דליטש)
״אנוכי לא אוכל לעשות דבר מעצמי; כאשר אשמע כן אשפוט, ומשפטי צדק, כי לא אבקש את רצוני כי אם רצון האב אשר שלחני.״
כאן מתגלה דפוס ברור: האב שולח, נותן סמכות ומודיע את רצונו; האדון ישוע מציית, מדבר בשמו וממלא את שליחותו.
יש המסבירים את הדברים האלה רק מתוך השפלתו של האדון ישוע בימי חייו עלי אדמות. אך הכתובים מדברים גם על כפיפותו של הבן לאלוהים לאחר אחרית כל הדברים.
הראשונה אל הקורינתים 15:28 (תרגום דליטש)
״וכאשר יוכנע לו הכול, אז גם הבן בעצמו ייכנע לאשר הכניע לו את הכול, למען יהיה האלוהים הכול בכול.״
פסוק זה מתאר יחסים קבועים של סמכות וכפיפות. הכתובים מציגים את האב כאלוהים, ואת הבן כמי שאלוהים נתן לו סמכות.
האב הוא אלוהיו של האדון ישוע. האדון ישוע הוא המשיח שאלוהים שלח. ההבחנה הזו אינה פרט שולי, אלא חלק מהותי מעדות השליחים.
4. האדון ישוע הוא המשיח שאלוהים שלח
המילה העברית משיח פירושה מי שנמשח. בתורתו של האדון ישוע, השליחות שקיבל מן האב עומדת במרכז.
יוחנן 6:38 (תרגום דליטש)
״כי ירדתי מן השמיים לא לעשות את רצוני, כי אם רצון שולחי.״
יש להבין את דבריו, מעשיו וסמכותו בתוך מערכת היחסים הזו. העובדה שהיה קיים לפני חייו עלי אדמות וירד מן השמיים אינה מבטלת את ההבחנה בינו לבין האב. מאין בא – זו שאלה אחת; מיהו כאלוהים – זו שאלה אחרת.
גם פאולוס עושה את אותה הבחנה. הוא אינו מדבר על שלוש אישיויות שוות, אלא על אל אחד, האב, ועל אדון אחד, ישוע המשיח.
הראשונה אל הקורינתים 8:6 (תרגום דליטש)
״הנה לנו אל אחד, האב, אשר הכול ממנו ואנחנו לו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכול על ידו ואנחנו על ידו.״
האב הוא מקור הכול; על ידי האדון מתבצעים מעשי אלוהים. הדבר תואם בדיוק את ההבחנה שהאדון ישוע עצמו עושה.
אין בכך כדי להפחית מחשיבותו של האדון ישוע, ואין בכך שלילה של מוצאו השמימי, מעמדו הנעלה או תפקידו הייחודי. הוא המשיח שאלוהים מינה, ועל ידו מגשים האב את תוכנית הישועה שלו. אך מעמדו הייחודי אינו היתר להוסיף לכתוב תורה על שלוש אישיויות אלוהיות שוות.
5. הרוח היא רוחו של אלוהים עצמו ופעולתו
הכתובים מדברים על רוח אלוהים כעל רוחו של אלוהים עצמו. המילה העברית רוח יכולה לציין, לפי ההקשר, רוח נושבת, נשימה או רוח. משמעות המילה לבדה אינה מכריעה שום שאלה תאולוגית; לשם כך עלינו לבחון את הכתובים כולם.
בראשית א׳:2 (נוסח המסורה)
״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.״
גם במקומות אחרים מתארים הכתובים את רוח אלוהים ככוח וכנוכחות שבאמצעותם אלוהים פועל, מצייד בני אדם, מדבר בפי הנביאים ומגשים את רצונו.
השנייה של פטרוס 1:21 (תרגום דליטש)
״כי לא ברצון אדם באה הנבואה מעולם, כי אם נישאים ברוח הקודש
דיברו אנשי האלוהים הקדושים.״
הכתוב מראה כיצד אלוהים פועל בבני אדם באמצעות רוחו. לכן רוח אלוהים אינה ישות אלוהית שנייה או שלישית לצד אלוהים. הכתובים קוראים לה רוח אלוהים ומתארים את פעולתה בהתאם לרצונו של אלוהים.
תומכי השילוש מצביעים על כך שבקטעים מסוימים הרוח מדברת, מלמדת ומדריכה. אין להתעלם מן הפסוקים האלה. אך לשון אישית כשלעצמה אינה מוכיחה שהרוח היא אישיות אלוהית נפרדת ושווה בתוך שילוש. הרי הכתובים מדברים בלשון אישית גם על יד אלוהים, זרוע אלוהים וחוכמת אלוהים. ההכרעה באה מן ההרמוניה של הכתובים כולם, לא מהגדרה שהונחה מראש.
6. האדון ישוע על המנחם
ביוחנן 14–16 האדון ישוע מדבר על המנחם שהאב ישלח. הוא קושר את ההבטחה הזו לנוכחותו שלו עם תלמידיו.
יוחנן 14:16 (תרגום דליטש)
״ואני אשאל מאת האב, ונתן לכם מנחם אחר,
להיות אתכם לעולם.״
האדון ישוע מבקש מן האב, והאב נותן את המנחם. אך הקטע אינו אומר שהאב, הבן והמנחם יחד הם ישות אחת המורכבת משלוש אישיויות שוות. שני פסוקים אחר כך האדון ישוע קושר את הדבר לעצמו:
יוחנן 14:18 (תרגום דליטש)
״לא אעזבכם יתומים; בוא אבוא אליכם.״
באותו פרק הוא מדבר גם על האב השוכן במאמינים. לכן אי אפשר להפריד את הרוח מנוכחות אלוהים ומפועלו של האדון ישוע. משום כך אנו מדברים על רוח ישוע: רוח אלוהים הפועלת במאמינים, שבאמצעותה נוכחותו ופועלו של האדון ישוע הופכים למציאות בחייהם.
כאן חשובה הבחנה אחת. האדון ישוע קם מן המתים בגופו. ״כי לרוח אין בשר ועצמות כאשר אתם רואים שיש לי,״ הוא אומר בלוקס 24:39. לאחר מכן נלקח השמיימה (מעשי השליחים 1:9–11). גופו שקם לתחייה אינו נוכח בו־זמנית בכל מאמין. רוח אלוהים, לעומת זאת, כן: היא יכולה לשכון במאמינים ולחבר אותם עם אלוהים ועם האדון ישוע. כך הלך האדון ישוע אל האב, ובכל זאת לא עזב את תלמידיו יתומים.
המנחם הוא רוח אלוהים, שבאמצעותה אלוהים פועל בעמו, ושבאמצעותה
נוכחותו ופועלו של האדון ישוע הופכים למציאות במאמינים.
7. מדוע האדון ישוע לא נתן נוסחה של שילוש
האדון ישוע מעולם לא נתן לתלמידיו נוסחה דוקטרינרית המגדירה את אלוהים כישות אחת בשלוש אישיויות. הוא לימד אותם להכיר את האב, קרא להם לתשובה ולציות, והראה להם את הדרך אל אלוהים.
יוחנן 14:6 (תרגום דליטש)
״ויאמר אליו ישוע: אנוכי הדרך והאמת והחיים;
אין בא אל האב בלתי על ידי.״
הכיוון ברור: על ידי האדון ישוע אנו באים אל האב. הוא הדרך אל האב, ולא האב ששלח אותו.
העובדה שהמילה שילוש אינה מופיעה בכתובים איננה כשלעצמה הטיעון כולו. מילה יכולה להיעדר בעוד שהרעיון מובע בדרך אחרת. השאלה האמיתית היא אם תוכנה של התורה המאוחרת אכן נלמד בכתובים. השילוש מוצדק באמצעות צירוף פסוקים שונים וקריאתם בתוך שיטה שגובשה מאוחר יותר. אך קיומה של פרשנות כזו אינו מוכיח שהאדון ישוע לימד את השיטה בעצמו. להלן נבחן את החשובים שבפסוקים האלה.
8. פסוקים המובאים לעתים קרובות כהוכחה
אם אנו אומרים שהכתובים מכריעים, עלינו לבחון גם את הפסוקים שתומכי השילוש מביאים. להלן נדון בחשובים שבהם, ביושר ובהקשרם.
מתי 28:19: מצוות הטבילה
מתי 28:19 (תרגום דליטש)
״לכן לכו ולמדו את כל הגויים, וטבלתם אותם
לשם האב והבן ורוח הקודש.״
זהו הפסוק המצוטט ביותר, ומובן מדוע: כאן האדון ישוע מזכיר יחד, במילותיו שלו, את האב, הבן ורוח הקודש. אנו מכירים בכך ללא סייג. השאלה היחידה היא מה הכתוב אומר בפועל. הפסוק מזכיר שלושה בהקשר של הטבילה. הוא אינו אומר שהם יחד ישות אחת, וגם לא שהם שווים. הזכרה משותפת אינה הגדרה של מהות האל. פאולוס, למשל, מעיד בטימותיוס ״לפני האלוהים והאדון ישוע המשיח ומלאכיו הבחירים״ (הראשונה אל טימותיוס 5:21), ואיש אינו מסיק מכך שהם ישות אחת.
ראוי לשים לב גם לאופן שבו קיימו השליחים את המצווה הזו. בספר מעשי השליחים הם מטבילים בשם ישוע המשיח (מעשי השליחים 2:38; ראו גם 8:16, 10:48 ו־19:5). כלומר, בבשורה המוקדמת ביותר מצוות הטבילה לא שימשה נוסחה דוקטרינרית על מהותו הפנימית של אלוהים. היא הייתה קשורה לשליחות שבה שלח האב את שליחו ונתן את רוחו.
יוחנן 10:30: ״אני והאב אחד אנחנו״
המילים האלה נאמרות בשיחה על הצאן שאיש אינו יכול לחטוף מיד האב (יוחנן 10:27–29). הנושא הוא אחדות במעשה, ברצון ובשמירה. האדון ישוע משתמש באותה לשון גם לגבי תלמידיו: הוא מתפלל ״למען יהיו אחד כאשר אנחנו אחד״ (יוחנן 17:22). איש אינו מסיק מכך שהתלמידים יחד הם ישות אחת. כאשר מתנגדיו מאשימים אותו לאחר מכן, הוא מגן על עצמו במילים: ״בן האלוהים אני״ (יוחנן 10:36). הרוח אינה מוזכרת בקטע הזה כלל.
יוחנן 20:28: ״אדוני ואלוהיי!״
תומא פונה אל האדון ישוע שקם לתחייה ואומר: ״אדוני ואלוהיי!״, והאדון ישוע אינו מתקן אותו. זהו פסוק חשוב, ואין ברצוננו להקטין אותו. אך קראו אותו בהקשר הפרק. זמן קצר קודם לכן אומר האדון ישוע: ״עולה אנוכי אל אבי ואביכם, ואל אלוהיי ואלוהיכם״ (יוחנן 20:17). ויוחנן חותם את הפרק בהצהרה על מטרת הבשורה שלו: למען תאמינו ״כי ישוע הוא המשיח בן האלוהים״ (יוחנן 20:31). בלשון המקרא, המילה ״אלוהים״ יכולה לשמש גם כינוי למי שפועל בשם אלוהים. האדון ישוע עצמו מצטט דוגמה לכך ביוחנן 10:34 (תהלים פ״ב:6: ״אֲנִי־אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם״), ואלוהים אומר למשה: ״רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה״ (שמות ז׳:1). זאת ועוד: זוהי קריאה של תומא, לא תורה שהאדון ישוע ניסח, והרוח אינה מוזכרת בה.
יוחנן 1:1 ו־8:58
פסוקים אלה מדברים על הדבר שהיה אצל אלוהים בראשית, ועל קיומו של האדון ישוע לפני אברהם. הם עוסקים במוצאו ובמעמדו הנעלה, שבהם כבר הכרנו בפרק 4. מי שרוצה באמת להכיר את האדון ישוע חייב להתייחס אליהם ברצינות. אך גם הפסוקים האלה אינם מזכירים שלוש אישיויות שוות של אל אחד; הרוח אינה מוזכרת בהם. הם עוסקים בשאלה מיהו האדון ישוע, לא בנוסחת השילוש.
גם הפסוקים המצוטטים ביותר אינם מגדירים את האב, הבן והרוח כשלוש אישיויות שוות של אל אחד. מסקנה זו נקשרה לפסוקים האלה מאוחר יותר.
9. היסוד המכריע: האדון ישוע הודיע לנו את האב
כאן נמצא היסוד לדחייתנו את תורת השילוש. לא מדובר בראש ובראשונה בתולדות הכנסייה או בהגדרות פילוסופיות. מדובר בשליחות שלשמה בא האדון ישוע אל העולם: להודיע את האב וללמד אותנו מיהו אלוהים. לכן אנו שואלים את השאלה היסודית:
אם אלוהים הוא באמת שילוש, ואם תורה זו הכרחית להכרת האל האמיתי,
מדוע האדון ישוע מעולם לא לימד את תלמידיו את הנקודה המכרעת הזו במפורש?
האדון ישוע לא בא כדי להשאיר את זהותו של אלוהים מעורפלת, וגם לא כדי להסתיר אמת החיונית לאמונתם ולחיי העולם של בני אדם. אילו היה השילוש הסוד היסודי של זהות האל, היינו מצפים שיאמר זאת בבירור. ובכל זאת, ביוחנן 17:3 הוא מתאר את חיי העולם כהכרת האב, האלוהים האמיתי היחיד, ושליחו. אין שם שום אזכור של שילוש.
תומכי השילוש יאמרו שאפשר להסיק את התורה מפסוקים שונים. קישור בין פסוקים אינו פסול כשלעצמו; כל קורא בכתובים עושה זאת, וגם מאמר זה עושה זאת. ההבדל טמון במה שקורה אחר כך. במקרה של השילוש, פרשנות שהוסקה הפכה לעיקר אמונה מחייב, ובמשך מאות שנים מי שדחה אותה נחשב לכופר. תורה שניתן לה משקל כזה צריכה להימצא בתורת המשיח בבירור רב הרבה יותר מאשר כמסקנה מצירוף של פסוקים.
לכן מסקנתנו ברורה: איננו מקבלים את השילוש כתורה שהאדון ישוע לימד. לא משום שאנו רוצים להמעיט בדבריו, אלא משום שאיננו רוצים לייחס לו הגדרות שמעולם לא אמר.
אם האדון ישוע בא אל הארץ כדי להודיע לנו את האב, עלינו להאמין לו כאשר הוא אומר לנו מיהו האלוהים האמיתי היחיד.
10. האדון ישוע הוא רבנו ומורנו העליון
אם האדון ישוע לימד אותנו מיהו אלוהים, תורתו חייבת להישאר נקודת המוצא לכל תורה. הוא הזהיר את תלמידיו שלא להעמיד סמכות רוחנית אנושית איש מעל רעהו.
מתי 23:8 (תרגום דליטש)
״ואתם אל תיקראו רבי, כי אחד הוא רבכם, המשיח, ואתם כולכם אחים.״
אין פירוש הדבר שאסור לאיש ללמד. פירושו שאף תאולוג, כנסייה או ועידה אינם רשאים להעמיד את עצמם מעל המשיח או להכריז על תורה כלשהי שאינה ניתנת לערעור. מי שטוען שהוא מדבר בשמו צריך להיות מוכן שתורתו תיבחן לאור דבריו. המסורת הכנסייתית אינה יכולה לבוא במקום סמכותו של הרב.
11. במה האמינו התלמידים הראשונים?
השליחים הכריזו על האדון ישוע כמשיח שאלוהים מינה ושלח.
מעשי השליחים 2:22 (תרגום דליטש)
״אנשי ישראל, שמעו את הדברים האלה: ישוע הנוצרי, איש מאת האלוהים נאמן לכם בגבורות ובמופתים ובאותות אשר עשה האלוהים על ידו בתוככם, כאשר גם אתם יודעים.״
זוהי לשון ההכרזה של השליחים: אלוהים פועל על ידי שליחו. גם פאולוס כותב באותו אופן על אל אחד, האב, ועל אדון אחד, ישוע המשיח (הראשונה אל הקורינתים 8:6).
עלינו להיזהר מלטעון שכל המאמינים הראשונים השתמשו בדיוק באותן מילים. אך מה שאנו יכולים לבחון הוא מה שהשליחים כתבו והכריזו בפועל. דבריהם הם אמת המידה; ניסוחים מאוחרים נבחנים לאורם.
12. כיצד התפתחה תורת השילוש?
המינוח וההגדרה הפורמלית של השילוש התפתחו בהדרגה. המילה שילוש אינה מופיעה בכתובים. המונח הלטיני trinitas שימש את טרטוליאנוס בראשית המאה השלישית. במאה הרביעית מילאו ועידות ניקאה (325) וקונסטנטינופול (381) תפקיד חשוב בקביעת הניסוחים הכנסייתיים על האב, הבן ורוח הקודש.
התפתחות זו אינה מוכיחה מאליה שכל ניסוח מאוחר שגוי. אך היא אכן מראה שעלינו להבחין בין הכתובים המקוריים לבין המושגים שבהם השתמשו כנסיות מאוחרות כדי לפרש אותם. ועידה יכולה לנסח תורה, אך אינה יכולה להוכיח למפרע שהאדון ישוע מסר את אותה נוסחה לתלמידיו. לכן אין די בהסתמכות על המסורת הכנסייתית בלבד. המילה האחרונה שמורה לכתובים.
13. בחזרה אל הכתובים ואל תורת האדון ישוע
מי שחוזר אל הכתובים רואה דפוס עקבי. האב הוא האל האחד. האדון ישוע הוא המשיח ששלח. האב פועל באמצעות רוחו ובאמצעות בנו. על ידי האדון ישוע אנו זוכים לגישה אל האב.
אל האפסים 2:18 (תרגום דליטש)
״כי על ידו יש לשנינו מבוא ברוח אחד אל האב.״
על ידי האדון ישוע, ברוח אחת, אל האב: זהו כיוונה של אמונת השליחים. אין צורך להגדיר מחדש את האב כדי לכבד את האדון ישוע. אין צורך לזהות את האדון ישוע עם האב כדי להכיר במעמדו הייחודי כמשיח. ואין צורך להכריז על רוח אלוהים כאישיות שלישית שווה כדי להכיר בנוכחותה ובפעולתה האמיתיות.
הכתובים מלמדים אותנו להכיר את האב, ללכת אחרי האדון ישוע כשליחו, ולחיות ברוח אלוהים.
14. שאלות נפוצות
האם המילה שילוש מופיעה בכתובים?
לא. עובדה זו לבדה אינה מכריעה את הוויכוח, אך את תוכן התורה יש לבחון ישירות לאור הכתובים. מאמר זה מסיק שהאדון ישוע לא לימד את התורה על שלוש אישיויות אלוהיות שוות כנוסחה דוקטרינרית מפורשת.
האם האדון ישוע אינו מזכיר יחד את האב, הבן ורוח הקודש במתי 28:19?
כן, ואנו מכירים בכך. אך הפסוק מזכיר שלושה בהקשר של הטבילה; הוא אינו אומר שהם ישות אחת או שהם שווים. יתרה מזו, השליחים הטבילו בשם ישוע המשיח (מעשי השליחים 2:38). לדיון המלא ראו פרק 8.
האם פירוש הדבר שהאדון ישוע אינו חשוב?
לא. האדון ישוע הוא המשיח שאלוהים שלח, הדרך אל האב, ומי שעל ידו מגשים אלוהים את תוכנית הישועה שלו. יש להכיר במעמדו הייחודי כפי שהכתובים מתארים אותו, בלי לזהות אותו עם האב.
אם כן, האם הרוח היא רק כוח?
הכתובים מדברים על רוח אלוהים כעל רוחו ופעולתו של אלוהים עצמו. הרוח הזו אינה סתם כוח לא־אישי המנותק מאלוהים: זהו אלוהים עצמו הנוכח והפועל באמצעות רוחו. עם זאת, פסוקים שבהם הרוח מדברת או מדריכה אינם מוכיחים מאליהם שמדובר באישיות אלוהית נפרדת ושווה בתוך שילוש.
האם הופעתה המאוחרת של התורה מוכיחה שהיא שגויה?
לא כשלעצמה. המכריע הוא אם תוכנה נלמד בכתובים. לכן אנו בוחנים את תורת השילוש לאור דברי האדון ישוע ועדות השליחים, ולא רק לאור החלטות כנסייתיות מאוחרות.
אם כך, מדוע כנסיות רבות כל כך מלמדות את השילוש?
התורה גובשה לאורך מאות שנים של פרשנות תאולוגית, ויכוחים כנסייתיים וועידות, ונקבעה בנוסחי האמונה. הדבר מסביר את מעמדה ההיסטורי, אך אינו הופך אותה מאליה לתורתו של האדון ישוע. כל מאמין רשאי, ואף צריך, לבחון בעצמו את יסודותיה לאור הכתובים.
15. להכיר את האב ולהתפלל אליו
האדון ישוע לימד את תלמידיו לפנות אל האב. התפילה אינה תרגיל בפענוח נוסחה דוקטרינרית, אלא קרבה אל אלוהים מתוך ביטחון ותלות.
לוקס 11:2 (תרגום דליטש)
״כי תתפללו, אמרו: אבינו שבשמיים, יתקדש שמך,
תבוא מלכותך, יהי רצונך כבשמיים כן בארץ.״
האב עומד במרכז התפילה הזו. אין בכך קריאה לדחות את האדון ישוע, אלא קריאה להתייחס אליו ברצינות. אנו מכבדים אותו כאשר אנו שומעים בקול תורתו, מכירים בו כמשיח שאלוהים שלח, ואיננו מכפיפים את דבריו למסורות אנושיות.
סיכום: לדבוק במה שהכתובים מלמדים
בלב מאמר זה עומדת שליחותו של האדון ישוע: הוא בא להודיע לנו את האב. הוא קורא לאב האלוהים האמיתי היחיד, ולעצמו – זה שהאב שלח. הוא מאשר את וידוי האמונה של ישראל, והשליחים מדברים על אל אחד, האב, ועל אדון אחד, ישוע המשיח. גם הפסוקים המובאים לרוב כהוכחה אינם מגדירים את אלוהים כשלוש אישיויות שוות.
לכן איננו מקבלים את השילוש כתורה שהאדון ישוע מסר לתלמידיו. התפתחותה ההיסטורית של תורה אינה יכולה לבוא במקום ביסוס מקראי. אמת המידה שלנו איננה מסורת של כנסייה, החלטה של ועידה או סמכותו של תאולוג, אלא עדות הכתובים. אנו הולכים אחרי האדון ישוע, מכירים בו כמשיח שאלוהים שלח, ופונים אל האב, כפי שלימד אותנו.
אלוהים אחד.
האב הוא האלוהים האמיתי היחיד. האדון ישוע הוא המשיח ששלח.
אלוהים פועל באמצעות רוחו.
אנו הולכים אחרי האדון ישוע ובוחנים כל תורה לאור הכתובים.