אחד הוא מורכם
בחנו כל תורה לאור דברי האדון ישוע
מי קובע בסופו של דבר במה מאמין צריך להאמין? כנסייה? תאולוג, מטיף, ועידה כנסייתית, מסורת, מערכת דתית? או שמא עלינו לחזור אל זה שהאב עצמו שלח כדי להודיע את האמת?
האדון ישוע נתן לכך תשובה ברורה להפליא. הוא הזהיר את תלמידיו שלא יניחו לתארים אנושיים ולסמכות רוחנית אנושית לשלוט בהם, והחזיר אותם אל מורה אחד.
מתי כג 8-10 (תרגום דליטש)
"ואתם אל תקראו רבי כי אחד הוא רבכם המשיח ואתם כלכם אחים. ואב אל תקראו לכם בארץ כי אחד הוא אביכם אשר בשמים. וגם אל תקראו מורים כי אחד הוא מורכם המשיח."
אין פירוש הדברים שאסור לאיש ללמד אדם אחר דבר כלשהו. התנ"ך והברית החדשה עצמם מדברים על מורים, זקנים, שליחים ואנשים המלמדים אחרים. כוונת האדון ישוע עמוקה יותר: אין אדם רשאי לתבוע לעצמו סמכות רוחנית אחרונה על מצפונו של אדם אחר. מקור האמת נשאר אלוהים, והמשיח ששלח הוא המורה היחיד שלנו.
בני אדם יכולים ללמד, אך רק האדון ישוע
קובע במה יאמינו תלמידיו.
הסבר מעמיק
סיכום מעמיק
תורתו של האדון ישוע נותנת לנו עיקרון יסודי ללימוד המקרא: אסור לנו להפוך מורה אנושי, מסורת כנסייתית או שיטה תאולוגית לאמת המידה האחרונה של האמת. האדון ישוע עצמו אומר שמורנו אחד.
פירוש הדבר שכל תורה צריכה להיבחן. כשמישהו טוען שדוקטרינה מסוימת הכרחית לאמונה אמיתית, השאלה הראשונה שלנו לא צריכה להיות איזו כנסייה אימצה אותה. עלינו להתחיל ממקום אחר:
האם האדון ישוע באמת לימד זאת?
ואחר כך באה שאלה שנייה:
האם שליחיו קיבלו את התורה הזאת, אישרו אותה ומסרו אותה הלאה?
לכן תורה שהאדון ישוע מעולם לא לימד במישרין אין לקבל כאמת באופן אוטומטי רק משום שכנסיות, ועידות או תאולוגים ניסחו אותה מאוחר יותר. אין בכך כשלעצמו הוכחה שהיא שקרית. אבל פירוש הדבר שיש לבחון אותה מחדש לאור המקרא.
ההבחנה הזאת חשובה. המקרא אינו אומר שכל אמת חייבת להיאמר מילה במילה על ידי האדון ישוע עצמו. השליחים פיתחו דברים שצמחו מתורתו ומן הכתובים. לכן אין למדוד תורה רק מול אמירות בודדות של האדון ישוע, אלא מול מכלול תורתו ועדות השליחים.
ועם זאת, נקודת המוצא ברורה:
כאשר תורה מוצגת כאמת יסודית על אלוהים,
על המשיח או על הישועה, מותר לשאול היכן האדון ישוע
והשליחים באמת מלמדים אותה.
מסקנות עיקריות
- האדון ישוע קורא לעצמו המורה של תלמידיו.
- שום מורה אנושי אינו רשאי לתפוס את מקום סמכותו הרוחנית העליונה.
- מורים אנושיים רשאים לבאר את המקרא, אך את מה שהם מלמדים יש לבחון לאור דברי האדון ישוע.
- מסורת כנסייתית אינה זוכה לסמכות אלוהית רק משום שהיא עתיקה או נפוצה.
- תורה יסודית חייבת להתאים באופן מוכח לתורת האדון ישוע והשליחים.
- מה שהאדון ישוע לא אמר במישרין אינו שקרי מאליו, אך יש לבחון אותו בקפידה לאור המקרא כולו.
- המאמין אינו נקרא ללכת בעיניים עצומות אחרי מורה אנושי, אלא לחפש את האמת ולבחון אותה.
תורה אינה אמת משום שהיא עתיקה,
אלא משום שהיא תואמת את דבר אלוהים.
1. אחד הוא מורכם
דברי האדון ישוע במתי כג נאמרים בקטע שבו הוא מזהיר את תלמידיו מפני מנהיגים דתיים המחפשים כבוד אנושי ומעמד רוחני. הוא אינו אוסר ללמד. הוא מזהיר מפני הרמת בני אדם למעמד שבו המילה שלהם הופכת למילה האחרונה.
ההבדל ממשי. מורה יכול לומר: "זה מה שאני רואה בכתובים." אבל סמכות דתית עלולה לומר: "עליך להאמין בזה כי הכנסייה החליטה כך."
הראשון מזמין אותך לבדוק. השני עלול לסגור את הבדיקה.
האדון ישוע עושה בדיוק את ההפך. שוב ושוב הוא קורא לאנשים לשמוע, להבין, לחקור ולפעול לפי אמת אלוהים.
לכן העיקרון של מתי כג אינו "אסור לאיש ללמד אף פעם איש אחר." העיקרון הוא: אין איש רשאי לתפוס את מקומו של המורה העליון.
2. האדון ישוע בא להודיע את האב
תורת האדון ישוע אינה עוסקת בייסוד אסכולה דתית אנושית. הוא בא מאת האב, והמשיך להצביע אל האב.
יוחנן יז 3 (תרגום דליטש)
"וזאת היא חיי עולם לדעת אתך אל אמת לבדך ואת אשר שלחת ישוע המשיח."
אנו רואים כאן דפוס חשוב. האדון ישוע מדבר על אביו כאל האמת היחיד, ועל עצמו כמי שהאב שלח. בקו המחשבה הנחקר באתר הזה, זהו יסוד: האב הוא המקור, והאדון ישוע הוא המשיח ששלח האב.
האדון ישוע לא בא כדי לעשות את בני האדם תלויים במסורת תאולוגית אנושית מאוחרת. הוא בא כדי להודיע את האב ולפתוח את הדרך אליו.
יוחנן יד 6 (תרגום דליטש)
"ויאמר אליו ישוע אנכי הדרך והאמת והחיים אין בא אל האב בלתי אם על ידי."
אם האדון ישוע עצמו הוא הדרך אל האב, עלינו להתייחס לתורתו ברצינות המרבית. ודווקא משום כך בולט הדבר כאשר שיטות תאולוגיות מאוחרות מפתחות דוקטרינות שאי אפשר למצוא בבירור במה שלימד.
3. האם האדון ישוע לימד את השילוש?
זו דוגמה מוחשית לעיקרון. כאשר נטען שהשילוש הוא אמת יסודית על אלוהים, אנו רשאים לשאול שאלה פשוטה: היכן לימד זאת האדון ישוע?
בשום מקום האדון ישוע אינו אומר במפורש:
"אלוהים מורכב משלושה אישים שווים."
בשום מקום הוא אינו אומר:
"אני האישיות השנייה בשילוש."
בשום מקום הוא אינו אומר:
"רוח הקודש היא האישיות השלישית של אלוהים."
וגם אינו אומר לעולם שהאמונה בהגדרה שילושית שנוסחה מאוחר יותר הכרחית לישועה.
אין פירוש הדבר שכל פסוק שמאמיני השילוש נשענים עליו חסר משמעות. פירושו שעלינו לבחון אם מסקנתם באמת נובעת מן הפסוקים האלה. אי אפשר להגן על תורה רק משום שמערכת כנסייתית לימדה אותה במשך מאות שנים.
כאשר תורה נקראת יסודית, מותר לנו לשאול היכן
היא נמצאת בתורת האדון ישוע ושליחיו.
4. ובכל זאת, האם השליחים לא לימדו דבר חדש?
כאן עלינו להיזהר. יהיה זה שגוי לומר שרק המילים שהאדון ישוע הוציא מפיו תקפות. השליחים פיתחו את תורתו ויישמו אותה.
למשל, הם הכריזו על משמעות מותו ותחייתו, הסבירו את היחס בין התורה לחסד, ויישמו את דברי האדון ישוע על מצבים ממשיים בקהילות.
לכן הבחינה צריכה שתי שכבות:
- מה לימד האדון ישוע עצמו?
- כיצד הסבירו שליחיו את התורה הזאת ויישמו אותה?
ויש שכבה שלישית: כיצד מתייחסת התורה הזאת לכתובים הקודמים, לתורה, לנביאים ולתהילים?
לימוד מקרא בריא אינו מתחיל בפסוק אחד שמאשר את מה שאנו כבר חושבים. יש לבחון את המקרא כולו.
הראשונה אל התסלוניקים ה 21 (תרגום דליטש)
"בחנו את כל ודבקו בטוב."
הדבר תואם את העיקרון שממנו יוצא האתר הזה תמיד: אין לקבל תורות בעיניים עצומות, אלא לבחון אותן בקפידה ולבדוק אותן לאור המקרא.
5. רוח הקודש מדריכה אל האמת
האדון ישוע גם הבטיח לתלמידיו שרוח הקודש תלמד אותם ותזכיר להם את דבריו.
יוחנן יד 26 (תרגום דליטש)
"והמנחם רוח הקדש אשר ישלח האב בשמי הוא ילמד אתכם כל דבר
ויזכיר אתכם את כל אשר אמרתי לכם."
שימו לב למה שקורה כאן. רוח הקודש אינה מוצגת כאמצעי שבעזרתו בני אדם ממציאים דוקטרינות חדשות משלהם. הרוח מזכירה את דברי האדון ישוע ומלמדת את תלמידיו.
במסגרת התאולוגית של האתר הזה, רוח הקודש מובנת כרוחו של אלוהים האב עצמו: נוכחותו, כוחו, קרבתו הפועלת. משום כך חשוב עוד יותר להבחין בין תאולוגיה אנושית לבין מה שאלוהים באמת מלמד.
הרוח אינה מרחיקה מן האדון ישוע. היא מובילה אותנו אל האמת עצמה
שהאדון ישוע לימד.
6. מורה לעולם אינו עומד מעל המקרא
אין שום פסול בהקשבה למטיף, למורה מקרא, לרועה קהילה או לחוקר. אלוהים יכול להשתמש בבני אדם כדי ללמד אחרים.
הבעיה מתחילה כאשר התלמיד מפסיק לבדוק בעצמו.
אז ההוראה הופכת לתלות.
מאמין צריך להיות מסוגל לומר:
"אני מעריך את מה שהמורה הזה אומר, אבל עליי לבדוק זאת בעצמי."
זה אינו מרד. זו הבחנה מקראית.
אנשי בריאה זוכים לשבח דווקא משום שבדקו אפילו את הטפתו של פאולוס.
מעשי השליחים יז 11 (תרגום דליטש)
"והם היו נדיבים מאנשי תסלוניקי ויקבלו את הדבר בכל נפש וידרשו בכתובים יום יום אם כן הם הדברים."
אם אפילו תורתו של פאולוס נבדקה לאור הכתובים,
על אחת כמה וכמה יש לבחון שיטות תאולוגיות מאוחרות?
7. ומה אם תורה נוסחה רק מאות שנים מאוחר יותר?
כאן עלינו למתוח קו חשוב בין פיתוח של הסבר לבין פיתוח של דוקטרינה חדשה.
טבעי הוא שמאמינים לאורך הדורות ניסו להבין טוב יותר קטעים קשים. לפעמים מילים חדשות עוזרות לסכם הבנה שכבר היא מקראית.
אבל כאשר ניסוח מאוחר מוסיף יסוד חדש שאינו עולה בבירור מן המקרא, יש לבחון את הניסוח הזה מחדש.
גילה של דוקטרינה אינו מוכיח שהיא אמת.
וגם העובדה שדוקטרינה נוסחה מאוחר יותר אינה מוכיחה מאליה שהיא שקר.
השאלה המכרעת נשארת:
האם התורה הזאת באמת תואמת את מה שהמקרא מלמד,
את האדון ישוע ואת עדות השליחים?
8. הסכנה שבסמכות אנושית
לאורך ההיסטוריה פיתחו מערכות דתיות דוקטרינות מפורטות. אחר כך נקבעו הדוקטרינות האלה בנוסחי אמונה, בקטכיזמים, בהחלטות כנסייתיות ובדוגמות.
כך קל מאוד שהדברים יתהפכו. בתחילה היה המקרא. אחר כך בא הפירוש. ואז הפך הפירוש לעדשה שדרכה קראו את המקרא.
זה בדיוק הסדר שעלינו להימנע ממנו.
אין לכופף את המקרא כדי שיתאים לשיטה שנקבעה מראש. את השיטה יש לבחון לאור המקרא.
איננו צריכים לקרוא את המקרא כדי להגן על הדוקטרינה שלנו;
עלינו לבחון את הדוקטרינה שלנו כדי לראות אם היא באמת הולכת אחרי המקרא.
9. האדון ישוע אינו רק מורנו, אלא גם דרכנו
אי אפשר להפריד את תורת האדון ישוע ממי שהוא. הוא אינו רק מי שמעביר מידע. הוא המשיח ששלח האב.
הוא מלמד אותנו מי הוא האב. הוא מלמד אותנו איך לחיות. הוא מלמד אותנו איך להתפלל. הוא מלמד אותנו מהי אהבה. הוא מלמד אותנו על המלכות. הוא מלמד אותנו על תשובה, סליחה, ציות ואמונה.
לכן מתבקש שדבריו יהיו נקודת המוצא שלנו כאשר אנו בוחנים דוקטרינות מאוחרות.
בקו התאולוגי הרחב של האתר הזה, האדון ישוע מובן גם כהתגלות הנראית של האב הבלתי נראה, מבלי להשוות אותו לאב עצמו.
האב הוא המקור. האדון ישוע הוא הבן והמשיח ששלח האב. הוא מגלה את האב ומביא בני אדם אליו.
10. אם כן, כיצד עלינו להתייחס למורים אנושיים?
איננו צריכים לדחות מורים אנושיים. עלינו רק לדעת את מקומם.
מורה יכול לעזור. מטיף יכול להסביר. כותב יכול להציע תובנה. חוקר יכול להאיר רקע היסטורי.
אבל אף אחד מהם אינו רשאי לתפוס את מקומו של האדון ישוע.
לכן הגישה הנכונה אינה:
"המטיף הזה אומר זאת, אז זה בטח נכון."
אלא:
"המטיף הזה אומר זאת. הבה אבדוק אם זה תואם את המקרא."
זו בדיוק הגישה שאנו צריכים כאשר אנו בוחנים מסורות כנסייתיות עתיקות,
תאולוגיה מודרנית, וגם את האמונות שלנו עצמנו.
11. מה פירוש הדבר עבורנו באופן אישי?
בסופו של דבר, הנושא הזה דורש יותר ממסקנה שכלית. הוא דורש יחס מסוים כלפי האמת.
כאשר אנו מגלים שאמונה שהחזקנו בה שנים אינה תואמת את המקרא, עלינו להיות מוכנים לבחון אותה מחדש.
זה יכול להיות קשה. תורה יכולה להיות קשורה במשפחה, בכנסייה, בתרבות, בחברים או בסיפור חיינו. ובכל זאת, האמת אינה תלויה במידת הקשר הרגשי שלנו למסורת מסוימת.
האדון ישוע אינו קורא לתלמידיו להגן על מערכת דתית. הוא קורא להם ללכת אחריו.
יוחנן ח 31-32 (תרגום דליטש)
"אם תעמדו בדברי אז באמת תלמידי אתם. ותדעו את האמת
והאמת תוציאכם לחפשי."
הסדר חשוב:
לעמוד בדברו, להיות תלמידו, לדעת את האמת, ולהשתחרר על ידה.
12. דוקטרינות אנושיות מחוץ למקרא
לאורך ההיסטוריה, דוקטרינות רבות לא באו ישירות מן הכתובים, אלא פותחו מאוחר יותר בתוך מערכות דתיות אנושיות. כאשר תורה לא נלמדה על ידי הנביאים, האדון ישוע ושליחיו, אלא עוצבה רק מאוחר יותר על ידי מבנים כנסייתיים, מסורות אנושיות ומערכות מחשבה פילוסופיות, עלינו לבחון אותה מחדש לאור המקרא. במיוחד כאשר משתמשים במושגים פילוסופיים כדי להסביר את אלוהים, את טבעו ואת יחסו לישוע, קיימת סכנה ממשית שההיגיון האנושי יתפוס את מקומו של מה שאלוהים באמת גילה. דוקטרינה אינה הופכת לאמת משום שמערכת דתית לימדה אותה במשך מאות שנים, וגם לא משום שחוקרים יכולים להגן עליה בטיעונים פילוסופיים מסובכים. אמת המידה נשארת דבר אלוהים והתורה שהוא באמת נותן.
יישום מעשי
כאשר אתם נתקלים בתורה המוצגת כיסודית, שאלו את עצמכם את השאלות האלה:
- האם האדון ישוע עצמו לימד זאת?
- האם השליחים אישרו זאת?
- האם זה מתאים להקשר העברי של המקרא?
- האם זה מבוסס על המקרא כולו, או על כמה פסוקים בודדים?
- האם זה בא ישירות מן המקרא, או בעיקר ממסורת מאוחרת?
- האם הקורא מעודד לבדוק בעצמו?
- האם אפשר לבחון את התורה ביושר בלי להיתלות בסמכות אנושית כטיעון האחרון?
כאשר לשאלות האלה יש תשובות ברורות, נפתח מקום להבחנה מקראית אמיתית.
חקרו בעצמכם. בחנו הכול. אל תלכו אחרי אף אדם בעיניים עצומות. תנו לאדון ישוע להישאר מורכם.
סיכום
האדון ישוע אומר שמורנו אחד. בכך הוא נותן לנו עיקרון יסודי לכל לימוד מקרא. בני אדם יכולים ללמד, אך אין איש רשאי לתפוס את מקום הסמכות הרוחנית העליונה.
לכן יש לבחון כל דוקטרינה. תורה שמחזיקים בה כנסייה, תאולוג או מסורת בת מאות שנים אינה נושאת מאליה סמכות אלוהית. וגם ניסוח מאוחר אינו שקרי מאליו. השאלה המכרעת היא אם היא באמת תואמת את המקרא, את תורת האדון ישוע ואת עדות השליחים.
הדבר נכון במיוחד לגבי מערכות דוקטרינריות גדולות כמו השילוש. כאשר נאמר שדוקטרינה מסוימת הכרחית כדי להכיר את אלוהים כראוי, מותר לנו לשאול היכן לימד אותה האדון ישוע עצמו וכיצד אישרו אותה השליחים.
את התשובה אין להכריע בכוח סמכות אנושית, אלא בלימוד קפדני של דבר אלוהים.
האדון ישוע בא להודיע את האב. הוא הדרך אל האב, האמת והחיים. לכן כל תורה צריכה בסופו של דבר לחזור אליו.
אחד הוא מורנו: האדון ישוע המשיח.
לכן בחנו כל תורה לאור דבריו, השליחים והמקרא כולו.
שאלות נפוצות
האם "אחד הוא מורכם" פירושו שאסור לאיש ללמד אדם אחר אף פעם?
לא. המקרא עצמו מדבר על אנשים המלמדים. דברי האדון ישוע פירושם ששום מורה אנושי אינו רשאי לתפוס את המקום העליון של הסמכות הרוחנית. בני אדם יכולים לשרת כמורים, אך את מה שהם מלמדים יש לבחון.
האם פירוש הדבר שכל מה שהאדון ישוע לא אמר מילולית הוא שקר מאליו?
לא. השליחים פיתחו את תורת האדון ישוע ויישמו אותה, ולכן יש לבחון גם את עדות השליחים. העיקרון הנכון אינו "רק המילים שהאדון ישוע אמר מילולית", אלא "הכול חייב להתאים לתורת האדון ישוע, השליחים והמקרא כולו".
מדוע חשוב שהאדון ישוע עצמו לא לימד דוקטרינה מסוימת בבירור?
משום שהאדון ישוע נשלח על ידי האב, והוא עצמו אומר שהוא המורה של תלמידיו. כאשר דוקטרינה מאוחרת מוצגת כמוחלטת ויסודית, סביר לשאול מדוע אי אפשר למצוא אותה בבירור בתורתו.
אם כן, האם לא עלינו לבטוח במטיפים אנושיים כלל?
אנו יכולים להעריך את מה שהם מלמדים, אבל אין לקבל אותו בעיניים עצומות. מעשי השליחים יז 11 מראה שאפילו הטפתו של פאולוס נבדקה לאור הכתובים. זו דוגמה לכל מאמין.
מה עליי לעשות אם הכנסייה שלי מלמדת משהו שונה מן האדון ישוע?
בדקו את העניין בקפידה. קראו את הקטעים הרלוונטיים בהקשרם. השוו כתוב לכתוב, ועיינו גם ברקע ההיסטורי במידת הצורך. בסופו של דבר, תנו לאמת של דבר אלוהים להכריע, ולא למסורת הכנסייתית.
אם כן, מהי השאלה החשובה ביותר לשאול על כל דוקטרינה?
השאלה המרכזית היא: "היכן המקרא מלמד זאת, וכיצד זה משתלב בתורת האדון ישוע ושליחיו?" זו שאלה אמינה בהרבה מאשר "איזו כנסייה מלמדת זאת?"